גרייסי שלי כבר בת 10. הסיפור שלה התחיל כשנסענו אני, אמא שלי, ואחותי אי שם ב2016 לחפש חתול לאחותי. הגענו לדירה של אשה באשקלון שהיו בה המון חתולים. חלקם לצערי בתנאים לא כל כך טובים… בין החתולים ראיתי את גרייסי שאי אפשר היה להתעלם ממנה, היו לה עיניים גדולות וירוקות, ואוזניים מקופלות, במתיקות שיא. אבל היא היתה במצב לא טוב. כולה מלוכלכת. שאלנו את האישה למה היא נראית ככה והזדעזענו מהתשובה שלה: היא טענה שעל חלק מהחתולים היא מורחת את הצואה שלהם כדי שילמדו לא לעשות צרכים מחוץ לארגז החול… ישר ידעתי שאני מצילה את גרייסי מהמקום הזה. היא היתה גורה מפוחדת מאוד, התחבאה בלי סוף מאחורי ארונות, מכונת הכביסה, מתחת למיטות ובכל מקום חשוך ובטוח עבורה. עבדנו קשה כדי לרכוש את האמון שלה בבני אדם מחדש, כי היה לנו ברור שהיא עברה טראומה. באותה שנה שהבאנו אותה היא אפילו הספיקה לברוח מהבית ולהעלם לנו לשבועיים שלמים. שבועיים שכל יום הייתי חוזרת מהעבודה, תולה שלטים, מחפשת ברחבי העיר וצועקת לה בתקווה שהיא תשמע אותי ותחזור. לבסוף אחד השכנים שלנו אמר שמצא אותה בארון שלו בחצר.. סגורה. אין לדעת מה עבר עליה, כולה היתה כחושה ודקיקה כשמצאנו אותה ובקושי נשארה עליה פרווה. אבל רק הייתי שמחה שהיא נמצאה. המשכתי להעניק לה חום ואהבה כאילו אני בעצמי ילדתי אותה. והנה היום היא נראית כך – עליזה, שמחה, תזוזתית, אוהבת לשחק, אוהבת ליטופים והכי חשוב אוהבת בני אדם ומרגישה בטוחה בסביבת אנשים. ואל תתבלבלו מהבעות הפנים שלה שלעתים נראות קצת זועפות, היא פשוט התרגלה להיות מגננתית😉