לפעמים אני מסתכלת על דייזי ותוהה מי באמת אימץ את מי. לפני שלוש שנים היא נכנסה לי לחיים, רק הסתכלה עליי במבט של “טוב, נראה אם את מתאימה להיות חברה שלי.״ דייזי היא חתולת טריקולור בת 4, מורכבת משלושה צבעים ושלושה מצבי רוח שונים ביום: בבוקר היא מלכה מעוררת (אני לא צריכה שעון מעורר לעבודה). בצהריים היא מבקרת פנים של ניקיון הבית. ובערב היא חוקרת פרטית שבודקת למה בדיוק קמתי מהספה ולאן אני חושבת שאני הולכת בלעדיה. יש ימים שאני מרגישה שאני צריכה חיבוק. אני מתיישבת בשקט, מסתכלת עליה ומחכה שתבוא. בדיוק אז היא קמה, מסתכלת עליי, עושה סיבוב במקום… והולכת לשבת על הספה האהובה עליה. וזה שיעור חשוב לחיים: לא תמיד אקבל את מה שאני רוצה, אבל תמיד תיהיה ספה שדייזי תעדיף על פניי. ועדיין, בתוך כל ההומור הזה, דייזי לימדה אותי משהו עמוק. היא לא מנסה להיות אף אחת אחרת. היא לא מתנצלת כשהיא צריכה שקט. היא לא רצה לרצות אנשים. היא ישנה כשהיא עייפה, אוכלת כשהיא רעבה, ומבקשת אהבה בדיוק כשהיא רוצה. ואני? לפעמים שוכחת לעשות אפילו אחד מהדברים האלה. אז במשך שלוש שנים דייזי לימדה אותי שיעורים שאף ספר לא לימד: להאט. לנוח בלי רגשות אשם. לאהוב בלי תנאים. ולזכור שגם ביום הכי מבולגן, אפשר למצוא רגע של אושר קטן – בדרך כלל ליד קערת אוכל. ואם תשאלו את דייזי מה היא חושבת על כל זה? היא כנראה תמצמץ לאט, תסתובב עם הגב אליי ותלך לישון. כי מבחינתה, היא לא הדמות הראשית בסיפור שלי. אני הדמות המשנית בסיפור שלה.